יום השנה הרביעי לזכרו של שקד | שקד אני רואה יום השנה הרביעי לזכרו של שקד | שקד אני רואה

יום השנה הרביעי לזכרו של שקד


*טקס האזכרה
 

*תמונות מהטקס

 

טקס האזכרה

קובי -מתווה הטקס:    

1. אלון ברנר – פתיחה.    
2. השמעת השיר "עבדים" מאת ברי סחרוף.    
3. צביה, סבתא של שקד, קוראת את "זמר נוגה" מאת רחל.    
4. אור שיפטן כותב לשקד- קורא גלעד רבין.    
5. שירה:מאיפה היית כותב -ניר פולק ולילך סאלל.    
6. "הידעתם?" – אמיר קורא לשקד.    
7. אורית, אמא של שקד, משוחחת עם שקד.    
8. "ענני" – קובי,אבא של שקד, קורא שיר לשקד.    
9. מנחה – אלון ברנר. הקדמה לשיר "אותן חמניות".    
10. השמעה השיר: "אותן חמניות".    
11. אלון ברנר – מילות סיום.    

אלון ברנר- פתיחה.    

שקד וינר,
בנם של אורית וקובי,
אח לאמיר, מעין, צפריר, ואסף,
נכד ליוסיק וצביה, שמשון ונעמי.
נולד במזרע בפסח תשמ"ז,17.4.1987.

נספה בשבועות תשס"ו, 2.6.2006
שקד בלבלובו נגדע מאדמת ליבנו.
חלפה כבר שנה רביעית, בלעדיך.

2. השמעת השיר: "עבדים", מאת: ברי סחרוף.    

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה

גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה

כולנו עבדים אפילו…

3. צביה, סבתא של שקד, קוראת את "זמר נוגה" מאת רחל    

4. אור שיפטן כותב לשקד- קורא גלעד רבין    

לשקודי,

הלילה אני לא כל- כך מצליח להירדם. המון חוויות מהטיול עולות בראש
ב"גסט-האוס" מלוכלך, ומלא ריח חמאת-יאק. אז פתחתי יומן, בשביל לתכנן את המשך
הטיול:
מתי עולים ל"מונגוליה" ?; איך זה יסתדר עם "הונג-קונג"
? ; כמה זמן נבלה בתערוכה העולמית ב"שנחאי" ? ואיך ,לעזאזל, מספיקים לטייל
במדינה כל-כך גדולה כמו "סין", בשלושה חודשים בלבד?

לפתע עלו שני תאריכים
שחורים: שניים ביוני וחג השבועות. קשה מאד לקבל, שאוהב-טבע כמוך, לא יראה
את הזריחה על פסגת "האוורסט"; שהמרחבים האדירים של "טיבט", לא יזכו לחתימה
מנעלי ההרים שלך; ושכנראה לא תעלה על סוס בערבות השוממות של "מונגוליה".

קשה עוד יותר לקבל ,שלא תזכה "להתעצבן";

ולגלות את המורכבות של הכיבוש הסיני ב"טיבט";
ואת חוסר
האכפתיות ורשלנות הטיפול ברעידת האדמה ב"יושו". כשהסינים לא נותנים לאף-אחד
להתקרב לעיר ולעזור, ולא עושים מספיק בעצמם. שלא לדבר על התמונות המזעזעות,
שהטיבטים מראים לנו, מההפגנות בשמונה-עשר במאי 2008 )השנה של האולימפיאדה
… כמוני, אתה לא כל כך חזק בספורט…( שנה בה הם פשוט רצחו נזירים על ימין
ועל שמאל, ואת אלה שלא רצחו – גרשו מ-"לאסה", למקומות שונים בסין.

שקודי, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים, יושב, מקשיב,
שואל שאלות, וחושב ,כמה היית נהנה ו"מתעצבן"… כל-כך הרבה, בערב אחד.

איכשהו ,וכאן אני חייב להיות כן עם עצמי, אני ממש מרגיש, שפספוס
הטיול שלך הרבה יותר קשה לי, מאשר התקופה בה היינו בצבא. אני מרגיש, ששלוש
השנים של הצבא שלך, אם הן היו קורות, היו אמנם נותנות לך סיפוק ואתגר ואולי
גם מבגרות אותך כמו את כולנו, אך היו טומנות בחובן הרבה סבל ותסכול. לעומתן,
הטיול שלך, יכול היה להיות היה פשוט "גן-עדן" בשבילך: נופים מדהימים, אנשים
מעניינים, ותרבויות שונות, שמחייבים אותך להודות: העולם רחוק מלהיות מושלם,
אבל הוא עוד יותר רחוק מלהיות משעמם!
אני מתגעגע מאד, וכל כך כל כך חבל לי שאתה לא הספקת לחוות את כל אלה.
אורית וקובי וכל המשפחה ,
אני יכול לדבר
רק בשם עצמי , אבל אני בטוח ששאר החבר'ה שמטיילים כרגע, ולא יכולים להגיע
לאזכרה, מצטערים מאד כמוני, שאי אפשר לקפוץ לארץ רק לשבוע. אני אלך לי ,ביום
שבת של האזכרה, לאיזו פינה שקטה, ואערוך לי אזכרה לבד, בצד השני של העולם.
אוהב ומאד מאד מתגעגע .
שיפטן.

מאיפה היית כותב  

מילים : לילך סאלל
לחן: ללילך סאלל וניר פולק

אלה ימים שונים בשביל שנינו
ימיי שכה רחוקים מימייך
העמק הזה בוא נבטנו כולם
הפך תזכורת דוממת למקום בו נקטעו חייך
כל תמונות העבר ששכבו במגירה
הפכו להיות מזכרות יקרות
רגעים רחוקים שנתקעו בתוך הזמן
ונותרו מלאי חלומות

פזמון:
מה היית כותב ובאילו מילים
היית מתאר את העולם
במי היית פוגש ואת מי מחבק
לתוך עולמך שמעיניי נעלם

מאיפה היית כותב לי עכשיו
מאיזה הר, מאיזו שלוחה
היכן הפסגה שנותרה בתולית
יתומה מטביעת רגלך

ואיך התגלגלנו מבלי משים
איש, איש לאן שדרכו מובילה
ומדוע לשם לקחה אותך הדרך
נותרה בי זועקת אותה שאלה

ומי יכול לתת לי מקום לכאב
שנדמה שאין לו היכן
מקום בו אוכל להרגיש באמת
לטבוע בעומקי האובדן

פזמון: מה היית כותב…

ואין בשגרה אף לא פינה לעצבות
אין מקום לאותן התחושות
העולם מתעקש להסתובב סביב צירו
עם מה נותרנו מלבד זיכרונות

חלומות שהתערבבו ברוח הזמן
דפים שנכתבים במהירות, כמו כלום

6. אמיר קורא דברים שכתב:    

האם אתם יודעים ?
האם אתם יודעים,מה התחושה
של בן, הרואה את אימו ממררת בבכי, ואת אביו זועק לשמיים?

האם אתם יודעים, מהי התחושה …
שכל עולמכם נשמט מהידיים וקורס?
האם אתם יודעים, ההרגשה שחולפת בלב בכל פעם, שאם קוראת על חוף הים : "שקד !
בואי, אני צריכה לרחוץ לך את הפנים מהגלידה". הראש מסתובב,מחפש, ונזכר, ובוכה.
האם אתם יודעים, את המחשבות החולפות בראש, בעברך ,מידי
יום , על-פני אותו עמוד חשמל ארור,לנסות להסיט את ההגה של המכונית שלי,לכיוונו,בכוונה
לראות אם ניתן לתקן… ולראות שכן, אם שקד היה יכול לתקן, היה מתקן, וניצל!
האם אתם יודעים ,את ההרגשה, לייחל להיכנס בתוך העמוד הזה גם אתה, ושכל העולם
ילך לעזאזל .והנה פרסומת ברדיו : " איווקס, כי זה יכול להציל את החיים שלה
! שלו ! "… מה זה עוזר לי עכשיו ה"אייווקס" הארור הזה?
" שלוש-מאות-שבעים ןחמישה – מספר המוות של ישראל 2010 " , שלוש-מאות-שבעים
ןחמישה אנשים,ומסביבם אלפי אנשים חיים-מתים כמוני .
האם אתם יודעים? אחי מעין רץ בשדות ומשתהה זמן מה … יוצאים בבהלה אל השדות,
ומחפשים את הנורא מכל, ובתוך מספר דקות – טלפון : "אני בבית, איפה אתם ?"…

יום אחד, בצהריים,אני שומע תכניות של חברי ללימודים, לקראת "חג השבועות" …
איזה חג? מי בכלל יכול לחגוג משהו ?
שלום חנוך חוזר להופיע, כאן מעבר לכביש, בערב שבועות, אחרי ארבע שנים שחלפו
להן. .אני עומד שם, מוקף בהמון אדם, ומדמיין את הרגעים של אותו יום רביעי
אחרון ונהדר ובלתי נשכח ,לפני ארבע שנים, עם שקד אחי. ממש אותה הופעה.

צלקת ישנה על הרגל , מזכירה ריצה לפני שנים, בשדות, ביחד עם שקד. באותו רגע
כעסתי על ה"טמבל" שתקע שם את כבל המתכת… היום אני מודה על כך . עוד זיכרון
מתוק, מעולם שהיה צריך להמשיך, ונקטע .

הידעתם?
אני חוזר לעולם הכאב שלי,
הנוכחי , וממשיך לכאוב , וממשיך לתהות,
האם אני חי בכלל ?

7. אורית, אמא של שקד, משוחחת עם שקד.  

שקדי שלי  
ארבע שנים,העצב אין לו סוף,ים של געגוע.
אחד הספרים שהיו פתוחים ליד מיטתך,בין רבים נוספים, בהם מבצבצת עדיין סימנייה,
היה "געגועי לקיסנג'ר". של אתגר קרת. קצר,לעניין,
חזק – צעקה חברתית.
ברור לי למה אהבת אותו.
אנסה כוחי לפי דרכו של קרת.
כך קראתי בפניכם, כאן לפני שנה , ומאז אני כותבת בראשי פרקים רבים,רבים.
היום אחזור עליהם, אוסיף ואשנה לפי תחושותי.

געגועים    
אני מתגעגעת ללטף ראשך. לעיתים שערך ארוך וטיפה מתולתל, ולעיתים, לאחר ליל
סערה עם חברים – חלק.
אני מתגעגעת לאצבעות ידיך הארוכות והדקות.
אני מתגעגעת לגופך הרזה , לבוש כמעט תמיד בחולצה אמריקאית,
שרוול לבן וכתפיים בכחול,או אדום או ירוק.
אני מתגעגעת לחבק ולנשק אותך, כפי שהסכמת תמיד.
אני מתגעגעת לחיוך הנפלא.
אני מתגעגעת למהירות המחשבה ודיוק הניסוח.
אני מתגעגעת לעליה המהירה במדרגות, כדי לפתור את בעיות המחשב.
אני מתגעגעת לזר החמניות שחיכה לנו מחוץ לדלת ביום הנישואין שלנו והוספת לברכה:
אחד במאי חג הפועלים.
אני מתגעגעת לספר לך, שקניתי את ספרו החדש של אתגר קרת ושמו "פתאום דפיקה בדלת".
אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך כשצפינו ביחד בתוכנית של גורי אלפי.
אני מתגעגעת להומור המדהים.
אני מתגעגעת לשמוע את שמך, מתגלגל בצלילים שונים אצל אנשים שונים:
"שקד", "שקדי" , "שקד")בצרה(, "שקדי","שקוד" , "שקודי".
אני מתגעגעת לשיחות הטלפון, המגיעות בין ביס לביס בארוחת הערב ,ואז אני שומעת
את הכינויים שלך אל חבריך: "בוזי" ו- "פרי" , ו "פולק" , ו-"שלג", ו-"סלוצקי"
, ו-"שיפטן"
ו-"דרבקין" ; ויש כאלה שלא קלטתי כנראה .
אני מתגעגעת לצליל המיוחד שהיה שמור לשיחות כנראה מיוחדות , "שלום לך" ,
או "שלום לך".
אני מתגעגעת למשפט הפשוט הזה:"אמא , על זה אני מעדיף לדבר רק עם אבא"
ואני מתגעגעת לפעם הכמעט אחרונה , כשראיתי אותך, דוהר על אופניך הכסופות,
אלו מכתה ו', שאף פעם לא ראית צורך להחליפם, ועליהם המדבקה,
"לצאת מהשטחים עכשיו", ונפנפת לי לשלום. על גב חולצתך כתוב "שלום עכשיו", והיית
מלא שמחה, אל עוד יום עבודה ברפת, שם אהבו אותך כל-כך, ואתה אהבת אותם.

כוחות    
מאיין ניקח אותם?
אמירי ימשיך וישמע אותך קורא לו" אמירוס".
מעיני ישמע אותך קורא לו "יעמן".
צפריריק ישמע אותך קורא לו" רוח סערה".
אספי ישמע אותך קורא לו "אספניק"
והם תמיד ידעו, שבכינוי הזה מקופלים אהבה וכוח.
אמירי סטודנט לביולוגיה.
מעיני מעצב לעצמו השקפת עולם ערכית.
צפריריק הדריך קבוצה של משפחה וחברים , אל מחוזות ילדותם של סבא וסבתא בעמק
, לכבוד הבר-המצווה.
אספי מגדל שער וראה את הרגע בו "אדום עולה " באיצטדיון רמת-גן" .
ואנחנו..
אבא ששמע אותך קורא לו "כבוד הרב", קורא לעצמו "רב אנוש".
ואני זוכרת, בוקר-בוקר, את אחת השיחות האחרונות שלנו, ובה, בדייקנות האופיינית
רק לך, ניתחת את המצב על רקע הקשיים, ואמרת לי: "אמא, בעולם הקפיטליסטי,לא
מעריכים את הדברים הנכונים , ואת עושה את הדברים החשובים והנכונים בחיים."

ובכוח המילים האלו, אני עומדת בוקר-בוקר בכיתה , וממשיכה את הדרך החינוכית
בה אני מאמינה.
שאלות
שאלה שלא אקבל עליה תשובה , למה?

תובנות    
שוב הבנתי, שבליל-שבועות לא יתקיים במשפחתנו "תיקון" , לעולם.
הבנתי, ששום דבר לא יהיה אף-פעם כפי שהיה.
הבנתי, שלערוך שולחן בקבלת-שבת, זה רגע כל-כך קשה.
הבנתי,או יותר נכון אבא לימד אותי, שפריחת השקד היא דרישת שלום ממך.
הבנתי , שהילד שנולד למרקו ורוברטה ,החניכים שלנו ברומא, גם הוא דרישת שלום
חייכנית ממך.
שוב הבנתי, שאהבה היא הדבר היחיד, שמקל טיפה על הכאב.
שוב הבנתי, שבכל מקום בו אהיה, תמיד הכל יהיה "אקורד". הצליל שלך באקורד
יהיה התו הקבוע, הצליל השני ישתנה.
הבנתי שהעמק הוא לא רק חלום….והוא רווי בכאב גדול.
שוב ושוב ושוב אני מבינה,עכשיו אתה נמצא במקום הבטוח ביותר, בתוכי , כמו באותם
ימים בהם נשאתי אותך ברחמי, ואיש ,אבל איש בעולם הזה, לא יוכל לקחת אותך משם.

מעגלים זוכרים    
בראש השנה – אתה שר בסרטון שעשו בקיבוץ, בחיוך גדול, "שנה הלכה"…
ביום כיפור – מתחבר לרעיונות של אבא…שטחים , כיבוש , זכויות אדם…
בסוכות- אני, אתה, אבא, ואמיר ,מקריאים על הבמה את "ארבעת המינים – אלה ישראל"…
בחנוכה – אתה שר עם חבריך "הדליקי נר על החלון".
בט"ו בשבט- נושמים.
בפורים – הולכים ל"ערב הוליווד" ב"עמקים תבור" , והנוער מחבק אותנו.
בפסח- אני,אתה, אבא, ואמיר מקריאים על הבמה :" מצה זו על שום- מה?…"
בימי-הזיכרון – מתכנסים אל עצמנו.
ביום העצמאות – כתובת-האש האחרונה שהכנת.

בשבועות – דממה.
יש מעגלים שאינם נסגרים.    

לכבודך ילדי  

"צאו נא לכרם
כל עץ שקד שם רן
ראו נא בן לילה
כולו הפך לבן!"

בקשות    
כל אחד מכם, ילך עוד מעט לדרכו ,וכך בודאי היה רוצה שקדי.
ניפגש שוב בימי זיכרון, ואתם, אנשים צעירים, תמשיכו לרוץ בדרככם.
אנא מכם ,שימרו על עצמכם ,כי אתם יקרים לנו כל-כך.
"זכרו והזכירו" את שקדי שלנו, כי הוא כל-כך ראוי לכך.

תודות    
אנחנו מעריכים ומוקירים מאד את כולכם, שנמצאים אתנו היום, כואבים את כאבנו,
וזוכרים את שקדי שלנו.

8. קובי קורא שיר לשקד 

9. מנחה – אלון ברנר    
הקדמה לשיר "אותן חמניות"    

נשמע עתה שיר, שכתבה והלחינה גיל אלוני , לזכר שקד. השיר נכתב סמוך למות שקד,
והושר לראשונה, בפתיחת "עין שקד", במלאת חמישה חודשים למותו.

אותן חמניות    

פסנתר : רועי שמש
שירה: גיל אלוני, דני דה-יונג, רועי שמש, ואמיר וינר

אותן חמניות,
קישטו את השדה בחגיגות העומר.
אותן חמניות,
הרכינו ראש עם רחש הבשורה.
אותן חמניות,
קשטו את השדה בחגיגות העומר.
אותן חמניות,
הרכינו ראש עם רחש "הבשורה".

מחמנית לחמנית עבר הלחש,
ואז הרכינה ראש גם החמה.
אותן חמניות , הנחתי על הקבר.

כל-כך צעיר,
זה לא יכול להיות,
לא יכול להיות.

מחמנית לחמנית עבר הלחש,
ואז הרכינה ראש גם החמה.
מחמנית לחמנית עבר הלחש,
ואז הרכינה ראש גם החמה.

הרכנתי ראש,
בכיתי חרש,
כמו אותן חמניות.

מחמנית לחמנית
מחמנית לחמנית
מחמנית לחמנית
עבר הלחש,
ואז הרכינה ראש גם החמה.

הרכנתי ראש,
בכית חרש,
כמו אותן חמניות.

אלון ברנר – מילות סיום    

תם טקס האזכרה לשקד יקירנו.
בשעה שבע, נתכנס ב"עין שקד" – פינת הזיכרון לשקד, ליד הספרייה במוסד החינוכי
"עמקים תבור".
ליד הבריכה היפה, ששקד השתתף בשיפוצה , בהנחיית ארז שץ, ובעזרת חבריו של שקד,
לאחר מותו, מחכה לנו כיבוד קל ושתייה.
הפעם ניפגש עם פרופסור מרדכי קרמניצר, חוקר ויוצר בתחום המשפט והדמוקרטיה,
אשר ידבר על "הדמוקרטיה הישראלית ".
בשיחה תינתן הזדמנות לשאול שאלות ולהביע עמדות, כפי שבודאי היה עושה שקד,
לו היה עמנו כאן.

כולם מוזמנים.

תמונות מהטקס