1. פתיחה
מנחה- אלון ברנר

שקד וינר
בנם של אורית וקובי,
אח לאמיר, מעין, צפריר ואסף,
נכד ליוסיק ולצביה, לשמשון ולנעמי.
נולד במזרע בפסח תשמ"ז, 17.4.1987
נספה בשבועות תשס"ו, 2.6.2006.
שקד בלבלובו נגדע מאדמת ליבנו.

כבר שנה שלישית בלעדיך חלפה.

2. עירית פורת – שירה, רועי שמש – קלידים

דרך ארץ השקד

מילים: דודו ברק
לחן: אברהם זיגמן

עמוק, עמוק בתוך החורף
נולד תינוק כולו רועד
וכשלאור פיזז
ממש ברגע זה
בחלונו עלו פרחי שקד.

בחצרו שקד פורח
ליד השוקת השבורה
והתינוק הרך
את חיוכו שלח
אל עץ המחולות והשירה.

דרך ארץ השקד
דרך אור ודמע
באתי ילד קט רועד
באתי גבר חי.
ובצד אני עומד
על ידי נושמת
דרך ארץ השקד
ארץ אלוהי.

עמוק, עמוק בתוך החורף
צחוקם של ילדים אובד
והתינוק הרך
לילד קט הפך
ועל ראשו עטרת השקד.

ובעולם שוטף בזוהר
תחלופנה שבע השנים
הנער הוא אדם
נשמת בשר ודם
הנער הנשקף בעננים.

דרך ארץ השקד…

עמוק, עמוק בתוך החורף
מערפל כבד כבד
מדרך הדמעות
עלי לכאן לראות
את ארגמן וורד השקד.

בחצרך שקד פורח
ליד השוקת השבורה
ליד שברי לבך
עומד ומחייך
אילן המחולות והשירה.

דרך ארץ השקד…

שקד בביקור אצל אמיר בחצבה,
כשאמיר עשה שנת-שירות בבית-ספר שדה חצבה.
בזמן טיול אופניים באיזור.

3. צביה , סבתא של שקד,
קוראת את שירו של דובי חיון.
דובי חיון, חבר טוב של משפחתנו, כיום רב קונסרבטיבי בחיפה,
היה מחנכו של שקדי במוסד, בכיתות ז' עד ט'.

דברי החברים לשקד
ביום השנה השלישי למותו , תשס"ט.
קרא בשם החברים, טל דרבקין, שריד

שקד פורח –
שלוש שנים בלעדייך, מי היה מאמין? בהלוויה שלך אמרתי שכשאני עובר ליד מקום
התאונה, הידיים רועדות. כל-כך הרבה זמן עבר, אבל דבר לא השתנה.
אומרים, שאי-אפשר לשטוף את הצער בדמעות, אז אני בוכה בלב, שאף אחד לא יראה,
אבל לא נותן לעצמי לשכוח. עד היום, אני לא מצליח למחוק את השם שלך מהזיכרון
בפלאפון. לפעמים בא לי להתקשר, ולדמיין, שאתה עונה לי, וכרגיל אומר לי עם
החיוך המפורסם:
"שמע דרבקין, הדעות שלך מעניינות, אבל הן פשוט לא נכונות…"; נדון דיון מעמיק
על הפוליטיקאים בארץ, או שסתם תצחק ותשאל אותי, אם אני רוצה משהו מהמפגש.
חלקנו נוסעים לחו"ל לעבוד או לטייל, חלקנו בצבא, אבל אתה, שתמיד תהייה חלק
מאיתנו, הלכת כל-כך מוקדם, ללא התראה, אפילו "שלום" לא הספקנו להגיד. בכל
פעם שנפגשים, עולים אותם זיכרונות, מפורים, ממסיבת הסיום, או סתם משבילי בית-הספר,
ואתה שם. בכל זיכרון, בכל בדיחה ובכל רגע, אתה שם. תמיד מתבונן על החיים עם
העיניים הגדולות, והחיוך שלא נגמר, או לפחות כך תמיד האמנו, שהחיוך אף פעם
לא נגמר.
לכל משפחת וינר היקרה, תמיד נהייה החברים של שקד, ולא משנה לאן יובילו אותנו
החיים, אנחנו מחזקים את ידיכם, ומשתתפים בצערכם בכל רגע ובכל מחשבה, היו חזקים
ודעו שאנו כאן תמיד.
בספר "צילה של הרוח" נכתב, שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו עדיין בחיים. אני
חושב שהסופר התכוון אלייך, שקדי.
מילים אינן יכולות להחליף רגשות, אבל תדע שאנחנו עדיין מחכים, לאותו חיוך,
לאותו מבט, לאותו שקד פורח שנגדע מאיתנו, באותו רגע ארור.
אוהבים ונורא מתגעגעים,
החבר'ה.

5.9.09
קובי ואורית היקרים שבת שלום!
קיבלתי מטל את הדברים שכתב באזכרה האחרונה..
אני מתנצל שלקח לנו יותר זמן ממה שאני )ובטח גם אתם( ציפיתם.
אני מצרף את הקובץ בתקווה שהוא יהווה לכם תזכורת שאנחנו – החברים הקרובים,
תמיד פה בשבילכם ותמיד נישאר חלק מכם,
שקד חי וימשיך לחיות בלב כולנו.
שלכם באהבה, לתמיד –
בועז.

5. אמיר קורא שיר לשקד,
שכתב קובי, אבא של שקד

יש מקום ליד מזרע
"תל פאר",
שהיה פעם
לפני המון זמן
הר געש.
היום זו גבעה מתונה
שמדרונותיה כרמים וחיטה,
שביום בהיר ניתן לראות ממנה את הגלעד
שמעבר לירדן,
חד וברור לפרטיו.

גם ביום אביך, כמו היום,
תוכלי לראות היטב
את המכוניות הרצות בקו האספלט השחור,
ולפניו, יד החלוצים מאבן לבנה, בוהקת
בשולי שמורת הביצות,
שם משתכשכים ג'מוסים,
ששכחו את שמם.

משמאל – חורשת האקליפטוסים,
שקראנו בילדותנו "חורשת הכלניות"
היינו הולכים אליה, כל חורף,

להיות כמותה אדומים, כחולים ולבנים,
יד ביד.

ובאמצע, בין הסלע הלבן לבין הכלניות,
נפרשת שורה של עמודי חשמל,
כמו שורה של ילדים ב"אל ת-פ-הק",
בין נצרת לעפולה.

וביניהם, בדיוק,
עמוד המתח הגבוה
אליו התרסקה מכוניתו של שקד,
כשניסתה , לבדה, בעצמה ,
להמשיך ללא ידו המכוונת,
ללא עיניו הצופיות
ללא זהירותו המהססת.
ללא הכרתו הבהירה
וללא נפשו הצמאה,
כה צמאה
לחיים.

קובי וינר

 

אחיו של שקד בברכת האחים למעיין
בבר-המצווה שלו, כחודש לפני מותו של שקד.
הברכה נכתבה ברוח הסרט מלך האריות,
סרט המצוטט רבות בבית משפחת וינר.

 

6. דברי אורית ביום השנה השלישי, לשקדי:

שקדי שלי,

שלוש שנים,העצב אין לו סוף,ים של געגוע.
אחד הספרים שהיו פתוחים ליד מיטתך, בין רבים נוספים בהם מבצבצת עדיין
סימנייה, היה "געגועי לקיסנג'ר". של אתגר קרת. קצר, לעניין, חזק,
צעקה חברתית-ברור לי למה אהבת אותו. ולצידיו שכבו פתוחים: "הטירור
הבין-לאומי" , "במאבק לעמל משחרר " מאת מאיר יערי, "דפוק וזרוק
בפאריז ובלונדון"…
אנסה כוחי לפי דרכו. כך קראתי בפניכם כאן לפני שנה , ומאז אני כותבת
בראשי פרקים רבים, רבים. היום אחזור עליהם,אוסיף ואשנה לפי תחושותיי.

געגועים
אני מתגעגעת ללטף ראשך,שלעיתים שערך ארוך וטיפה מתולתל ולעיתים לאחר
ליל סערה עם חברים-חלק.
אני מתגעגעת לאצבעות ידיך הארוכות והדקות.
אני מתגעגעת לגופך הרזה, לבוש כמעט תמיד בחולצה אמריקאית, שרוול
לבן וכתפיים כחול, או אדום או ירוק.
אני מתגעגעת לחבק ולנשק אותך כפי שהסכמת תמיד.
אני מתגעגעת לחיוך הנפלא.
אני מתגעגעת למהירות המחשבה ודיוק הניסוח.
אני מתגעגעת לעלייה המהירה במדרגות כדי לפתור את בעיות המחשב.
אני מתגעגעת למתנת יום ההולדת שמגיעה תמיד באיחור של כמה שבועות,
כי תמיד בתאריך עוד לא היה הציור מושלם לטעמך.
אני מתגעגעת לשיחות יום השישי שלנו, על מה שכתבו מאיר שלו, ב.מיכאל,
עופר שלח ויאיר לפיד.
אני מתגעגעת לשקיקה בה רצית לשמוע את דבריו של ניצן הורוביץ, בתוכניתם
של לונדון וקירשנבאום.
אני מתגעגעת להומור המדהים.
אני מתגעגעת לשמוע את שמך מתגלגל בצלילים שונים אצל אנשים שונים:
"שקד", "שקדי", "שקד")בצרה(, "שקדי", "שקוד", "שקודי".
אני מתגעגעת לשיחות הטלפון, המגיעות בין ביס לביס בארוחת הערב, ואז
אני שומעת את הכינויים שלך אל חבריך: "בוזי" ו- "פרי" , ו"פולק",
ו-"שלג", ו-"סלוצקי", ו-"שיפטן" ו-"דרבקין"; ויש כאלה שלא קלטתי
כנראה .
אני מתגעגעת לצליל המיוחד שהיה שמור לשיחות כנראה מיוחדות, "שלום
לך",
או "שלום לך".
ואני מתגעגעת לפעם הכמעט אחרונה, כשראיתי אותך, דוהר על אופניך הכסופות,
אלו מכתה ו', שאף פעם לא ראית צורך להחליפם, ועליהם המדבקה,"לצאת
מהשטחים עכשיו", ונפנפת לי לשלום. על גב חולצתך כתוב "שלום עכשיו",
והיית מלא שמחה, אל עוד יום עבודה ברפת, שם אהבו אותך כל-כך, ואתה
אהבת אותם.

הבטחות
לא! עדיין אין לי מושג איך נוכל בלעדייך.
אז החלטנו להבטיח.אולי כשמבטיחים מצליחים גם לקיים.
אז בוא נראה :
לאמירי הבטחנו, שנמשיך וגם נאפשר , אז הצלחנו להיות ההורים הכי פחות
מנדנדים לאורך שביל ישראל.
ל- "מעיני" הבטחנו ,שאפשר לצטט חופשי את "מבצע סבתא" "מלך האריות"
ו"צבי הנינג'ה", וכל האחים מצטרפים וצוחקים.
ל-"צפריריק" הבטחנו, יום הולדת כמו פעם וגם עם חברים, זה כבר היה
כמעט כמו פעם, ועדיין בלי חברים.
לאספי הבטחנו, לטייל אל המקומות עליהם שמע בשירים בבית הספר, טיילנו
כמעט כל שבת, טיולים קצרים, אבל, אספי היה מאושר.
כן, כן! נסענו בארבעה בנובמבר, לכיכר רבין, החברים שלנו ורד ויאיר
חבקו אותנו אליהם, והיינו שם, ישבנו על האבן הקבועה שלנו, שהייתה
קרה מתמיד, חולצות כחולות מסביבנו, הילדים שלנו סביבנו, הקשבנו
ובכינו.
קבלות שבת ,שקודי תאמין, אבל לי זה עדיין ממש ממש קשה. לילי כבר
הצליחה לדחוף את אבא פעמיים, אני יודעת ומבטיחה להמשיך לנסות.
ובפורים כמו שהבטחתי, באתי לכאן וצעקתי אל השמיים, שפורים 2005 היה
הגדול מכולם! אבל חמוד, לא תאמין, אבא ואני החלטנו לתרום קצת כסף
למען ערב "הוליווד". הי"בתניקים נתנו לנו כל-כך הרבה כבוד, עמדנו
בטקס הסיום על הבמה, והענקנו את הפרסים ביחד עם דורון הבטחנו לעצמנו
להיות שם גם בשנה הבאה. לפרסים המוזהבים קראו "שקד הזהב".

כוחות
מאין ניקח אותם?
אמירי ימשיך וישמע אותך קורא לו" אמירוס".
מעייני ישמע אותך קורא לו "יעמן".
צפריריק ישמע אותך קורא לו "רוח סערה".
אספי ישמע אותך קורא לו "אספניק"
והם תמיד ידעו שבכינוי הזה מקופלים אהבה וכוח.
אמירי לקח את הכוח והלך ב"שביל ישראל".
מעיני בדרכו אל מגמת הפיזיקה, ועל שולחנו ציורים מדהימים.
צפריריק ממלא את ביתנו בצלילי הסקסופון, בעוצמה השמורה רק לו.
אספי מתאמן שלש פעמים בשבוע בכדור-רגל.
ואנחנו…
אבא ששמע אותך קורא לו "כבוד הרב", עוד לפני שמישהו בכלל חשב על
התואר הזה, חורש את הארץ ועורך טקסים כל-כך מיוחדים, כמו שרק אבא
יודע.
ואני זוכרת בוקר-בוקר את אחת השיחות האחרונות שלנו, ובהן בדייקנות
האופיינית רק לך, ניתחת את המצב על רקע הקשיים, ואמרת לי "אמא,
בעולם הקפיטליסטי,לא מעריכים את הדברים הנכונים, ואת עושה את הדברים
החשובים והנכונים בחיים." ובכוח המילים האלו אני עומדת בוקר-בוקר
בכתה, וממשיכה את הדרך החינוכית בה אני מאמינה.

שאלות
"לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? חייל שחור מכה חייל לבן".
השאלה שאיני מצליחה לענות עליה היא, "מה שלומך"?

תובנות

שוב הבנתי, שבליל שבועות לא יתקיים במשפחתנו "תיקון" , לעולם.
הבנתי, ששום דבר לא יהיה אף-פעם כפי שהיה.
הבנתי, שלערוך שולחן בקבלת-שבת, זה רגע כל-כך קשה.
הבנתי,או יותר נכון אבא לימד אותי, שפריחת השקד היא דרישת שלום ממך.
הבנתי , שהילדה המקסימה, שאימצו חברינו מקבוצת התמיכה, וקוראים לה "שקד",
גם היא, דרישת שלום חייכנית ממך.
שוב הבנתי, שבכל מקום בו אהיה, תמיד הכל יהיה "אקורד". צלילך באקורד יהיה
התו הקבוע, הצליל השני ישתנה.
שוב הבנתי, שאהבה היא הדבר היחיד, שמקל טיפה על הכאב.
שוב ושוב ושוב אני מבינה, עכשיו אתה נמצא במקום הבטוח ביותר, בתוכי , כמו באותם
ימים בהם נשאתי אותך ברחמי, ואיש ,אבל איש בעולם הזה, לא יוכל לקחת אותך משם.

עתיד
בטוח, שהיית שמח על בחירתו של ברק אובמה.
בטוח, ששירותך הצבאי, היה מלווה בהרבה שאלות מוסריות.
בטוח, שהיית דואג מאד לחבריך הלוחמים.
כמעט בטוח, שהיית מחפש מקום מגורים, בו היית יכול להתנסות
בחיי שוויון וצדק חברתי.
בטוח, שהיית נוסע לאירלנד, לשמוע הרבה מוזיקה, וכמעט בטוח,
שהיית נוסע לקובה לחפש את עקבותיו של צ'ה גווארה.
בטוח שהיית מתלבט רבות, איזה תחום לבחור בחיים.
אולי קולנוע? אולי ציור?
בטוח שהיה שם שילוב של יצירה, דעת, רוח ומאבק.

ובטוח ובטוח, שהיית מוצא אהבה, שהיית ראוי לה והיא לך.

בקשות
כל אחד מכם, ילך עוד מעט לדרכו, וכך ודאי היה רוצה שקדי.
ודאי ניפגש שוב בימי זיכרון, ואתם אנשים צעירים, תמשיכו לרוץ בדרככם.
אנא מכם, "זיכרו והזכירו" את שקדי שלנו, כי הוא כל-כך ראוי לכך.

תודות
אנחנו מעריכים ומוקירים מאד את כולכם,
שנמצאים אתנו היום, כואבים את כאבנו,
וזוכרים את שקדי שלנו.

7. קובי, קורא ושר מתוך דברי הנביא ירמיהו.

אלון:
הפסוקים מירמיהו ומהפיוט, הנם חלק מנבואת נחמה,
על עשרת שבטי ישראל שיצאו לגלות ולא שבו.
גם אם יצאו לגלות מאד ארוכה, ואולי אף נצחית, אלוהים לא שוכח.
בפיוט לובשים הפסוקים משמעות של משל.
הגלות – משל למוות.
האלוהים – משל לאב.
מעיים הומות – משל לרחם בוכה געגועים.
הפסוקים הבאים הם גם הבסיס של שירו של עידן רייכל,
שרועי שמש ישיר עוד מעט.
על צערה של אם , על צערו של אב,
נאמר: "מיידי דברי בו אזכרנו עוד".
לא לפחד מהצער הנורא , אלא לשרות בו, ולזכור עוד,
ולא להשאיר את הצער אילם…

קובי , בשירה ובקריאה:

הבן יקיר לי אפרים

 

ירמיהו ל"א

8. רועי שמש – " רק מנעי קולך מבכי"

מאת: עידן רייכל

כי בלילות שנתך נודדת
וכל חלום הוא למורא
תטי אז את אוזנך לשקט
כל חסד רחמים
עוד יעלה, הנה הוא בא

כי בשבילו נפשך נשמרת
הרי קרבה היא השעה
עד ששדוד בזרועותייך
ייפול בסוף הדרך
כשישובו לגבולם

רק מנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה
כי השער ייפתח לו
ויבוא בו בסערה
כשישובו לגבולם

עד אל נחלי המים
דרך שארית כוחך
אם ישיבנו אז נשובה
מנעי קולך מבכי
יש תקווה לאחריתך
רק מנעי קולך…

9. מילות סיום – אלון ברנר:

תם טקס האזכרה לשקד יקירנו.
בשעה רבע לשמונה, נתכנס ב"עין שקד" – פינת הזיכרון לשקד,
ליד הספרייה במוסד החינוכי "עמקים תבור".
ליד הבריכה היפה, ששקד השתתף בשיפוצה , בהנחיית ארז שץ,
ובעזרת חבריו של שקד, לאחר מותו, מחכה לנו כיבוד קל ושתייה.
הפעם ניפגש עם הקולנוען , תומר היימן, שיראה לנו קטעים מסרטו
"תומר והשרוטים", ונשמע מפיו על קולנוע תיעודי-חברתי,
כמתאר מציאות וכסוכן שינוי. שני נושאים שהיו קרובים לליבו של שקד.
כולם מוזמנים.

 

משפחת וינר בשיר שסיים את בר-המצווה של מעיין:
"לך על זה" של מאיר בנאי