פרוייקט הגמר באמנות

שקד וינר / עולם חמוץ-מתוק

יניב שפירא
אוצר, המשכן לאמנות בעין חרוד,
גלריית הקיבוץ בתל-אביב

לא הכרתי את שקד בחייו. מבט מעמיק ביצירתו האמנותית, זו שהגיש כעבודת
גמר, חשפה בפני נפש אמן, בעלת עולם פנימי עשיר ומגובש.

העבודות של שקד הן עבודות סף. הוא מצוי על סף סיום הלימודים ולקראת
שנת שירות/צבא, על סף היציאה מהקיבוץ ובפתחה של דרך עצמאית, על
סף התמימות ורגע לפני ההתפקחות. עולם הילדות עוד משמש לו כמקור
השראה אך מנגד כבר מידפק עולם המבוגרים – כמקור התייחסות. שקד מציב
בפנינו, בבלי דעת, תודעת זיכרון היסטורי הממאנת להתעלם מעוולות
העולם ושאינה נופלת בחשיבותה מזיכרון הילדות הטרי שהוא נושא עימו.
יחד מצטרפים שני אלה לתמונת עולם מתוקה-מרה, מצחיקה עצובה. "בחרתי
במודע אירועים וסצנות מאוד קיצוניים, כדי לזעזע את הצופים" כתב
שקד בדף המלווה את עבודותיו אלה, "מטרת הפרויקט איננה לבכות על
העולם שהובטח כביכול ולא התממש. הכוונה היא להראות, כמה לא טוב
וכמה המצב לא יכול להמשך כמו שהוא. אחת הדרכים בה אמנות יכולה להשפיע
היא אם היצירה תזעזע את הצופה במידה כזו, שכשיצא מהתערוכה הוא ימשיך
לחשוב על מה שראה". יצירתו היא, אם כן, כזו של ילד-נער-איש שעוד
מאמין בכוחה של התמימות, הילדות והאמנות לשנות את העולם. עבודות
אמנות אשר יותר משהן מצביעות על העולם הן מספרות על הנפש שיצרה
אותן.

מה רואים בעבודות? עולם הדימויים והאסוציאציות של שקד שאב מההיסטוריה
של האנושות – התרחשויות ואישים, ומזו של האמנות – צילום, ציור,
דוקומנטארי וקרטונס. זהו עולם של שחור לבן וצבעוני, של מזרח ומערב.
ההכלאות בלתי אפשריות לכאורה, אך משהן מתקיימות הן הופכות למרתקות
כל כך. מבטו של שקד חרג הרבה מעבר לחצרו של קיבוץ ומגבולות המדינה.
הדימויים שדלה היו ממאורעות היסטוריים ועכשוויים, תקשורתיים וחברתיים,
ללא שייכות למקום או לזמן מסוימים. המצב האנושי הוא עיקר עניינם,
להבדיל מציור נוף, טבע דומם או ערכים אמנותיים כאלה או אחרים. שקד
בחר לתאר את העולם המחכה לו ושאליו הוא עתיד לצאת, ללא מסכות. מבלי
לנסות לייפות או להסתיר. "רציתי שאנשים יותר יתאמצו כדי להבין את
המסר, ואז אולי גם יזכרו אותו טוב יותר", הוא כתב. רק כך, האמין,
ניתן להביא לתיקון עולם.

ועל אף כל האמור לעיל, עבודותיו של שקד אינן נעדרות הומור. מבלי
להסס הוא שולף את משפט הסיום האולטימטיבי
"!That's all Folks" ומותיר גם את הצופה האדיש ביותר עם חיוך על
השפתיים. מבעד למסכים ולדמויות נפרש עולם הצופן בחובו נפש אמן,
בעלת מודעות עצמית וחברתית ומידה בריאה של חוש הומור.

 

אודי בן סעדיה,
על הקשר שבין האומנות החזותית למציאות החברתית, בעקבות עבודת הגמר של שקד

קובי ואורית יקרים,

תודה על ההזדמנות שנתתם לי לשאת דברים בטקס לזכרו של שקדי. קראתי להרצאה שלי "ג'סטה מול התוהו", כציטוט מתוך המחזה המפורסם של יהושוע סובול "ליל העשרים", אבל במידה מסוימת גם כמתן ביטוי לאיזה תחושה עמוקה שמקננת בי.מה אפשר לעשות ואיזה מילים ניתנות להיאמר מול כאב ואובדן כזה, שאתם מתמודדים אתו יום יום ושעה שעה. אם יש איזה נחמה, מצאתי אותה בעבודות של שקדי. על האור והצבעוניות הגדולה שפורצת מהן ובעיקר על המחשבה העמוקה והמקורית שמסתתרת מאחוריהן.הבנה שלא ניתן להעלים לפעמים את טבעו הכאוטי והאלים של העולם. ש"העלמה" כזאת היא לפעמים מעשה כמעט לא מוסרי. יש להאיר ולהנכיח את אותו טבע אלים וכאוטי ואכזרי אבל לצדו להציע איזה סוג של נחמה "ילדית", שמציפה את הבד או את המסך באיזה סוג של אופטימיות אבל לפעמים כמו שציינת בצדק קובי, מאירה באור אחר גם את אותו צד תמים של הדמות המצוירת. בעזרת הראיה המקורית של שקד, נוצרת מעין התנגשות מכוונת בין המתוק והטהור לבין הנורא. כל "התפוצצות" כזאת גורמת לסוג של הזרה ולראיה רעננה ומחודשת של העולם שהולך לפעמים וסוגר עלינו. מן המעט שניתן לי, לא יכולתי שלא להתרשם גם מילדכם האחרים שעמדו ליד המיקרופון והביאו גם הם בשירה או בדיבור, איזה סוג של ראייה והשקפת עולם רעננה וטהורה ומקורית מאוד. אנסה ברשותכם לדבר על הדברים האלה, ועל ההשפעה המיוחדת שהייתה למפגש שלי עם העבודות של שקדי, גם במסגרות אחרות בהן אני מופיע, ואולי משהו מדמותו הקורנת שהייתה וחלפה והאירה את חיינו, יגיע לליבותיהם ונפשותיהן של אנשים נוספים. בשעות של קדרות וחשיכה, והליכה על סף תהום, אקח איתי גם את אותו משב של יצירתיות ודמיון זוהר, שהלכו ונבטו מתוך העבודות של שקדי, ואקווה שמשהו מאותה צבעוניות עולצת, שחתמה בנגיעה של פי ה מצוירת, גם את הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט", שעליו הייתה מבוססת עבודת הגמר של שקד, תביא מעט נחמה בליבם של האנשים. אור השחר עולה עכשיו על שדות עמק יזרעאל. יהי זכרו של שקד ברוך. שלכם,

אודי בן סעדיה www.bsudi.com

את הדברים נשא אודי בן סעדיה באזכרה לשקד במלאת שש שנים למותו, שנערכה ב-2.6.12