מכתב מאודי בן סעדיה

היי קובי,
שמחתי גם אני לפגוש אותך בעצרת ונחרדתי מאוד לשמוע את מה שסיפרת לי.
אני ממש לא יודע מה אומרים. כדברי גרוסמן בעצרת בשנה שעברה, לפעמים גם המילים
והמשפטים שלנו הופכים חלולים.
חבר שלי, מנכ"ל צוותא, משה טנא, אמר לי לפני שבוע כשנפגשנו שהארץ שלנו מתפוצצת
מכישרון )מה שנכון( ואני בהיסח הדעת אמרתי לו שהארץ שלנו מתפוצצת גם מכאב
ולא ידעתי אל נכון את מה ששפתיי מדברות והנה אני פוגש אותך בעצרת…

אנחנו מלווים כבר 4 שנים את חברינו הטובים אמירה וד"ר יאיר בוימל מקיבוץ סער
)הוא מלמד באורנים ובאוניברסיטת חיפה( שהיו איתנו יחד בשליחות בארצות הברית.
בשלושה בספטמבר 2003 נסעה בתם זוהר היפהפייה מאוחר בלילה בחזרה מעבודתה כמלצרית,
ובעוקף עכו, קילומטרים ספורים מהבית ומקיבוץ שמרת, הנהג שהיה כנראה שיכור
ונסע במהירות מטורפת, נכנס בציוד עבודה שהיה מונח על הכביש. זוהר, שלא הייתה
חגורה וישבה במושב הקדמי לידו, נהרגה במקום.
מאז אנחנו נוסעים לשם מדי שנה לבקר, והכאב לא מרפה. ממש אינני יודע מה מייעצים.
מה אתה יכול להגיד כשלא נגע בך הכאב האיום הזה. אמירה ויאיר ממשיכים. חיים.
יוצרים. פעילים. לא מרפים.
יאיר חוצב מהכאב. הוא מנהל את הקהילה בסער והוציא לא מזמן ספר מעניין וחשוב
בשם "צל כחול לבן" שהוא סיכום של עבודת הדוקטורט שלו על מדיניות הממסד הישראלי
ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים.
אני מקווה שגם אתם תמצאו כוחות. להמשיך. מחזק את ידכם. משתתף בצער.
אלו מילים זעירות אבל אותן אני שולח לכם עכשיו.
)05.11.08(