מכתב מדודו פלמה

קובי ואורית היקרים.
לראשונה בחיי שאין לי מילים כדי לתאר את הכאב שחשתי כאשר פגשתי בכם ביום חמישי
במזרע, עת ישבתם בביתכם וכאבתם את אובדנכם הנורא.
כאשר נפרדנו אמרתי לך, אורית: "תחזיקו מעמד כי אין לכם ברירה", ואת בקשת ממני
לומר זאת לקובי. מאז חשבתי הרבה על המשמעות של ה"להחזיק מעמד" הזה שציוו לנו
החיים.
נדמה לי שראיתי את הדבר הכי קרוב לתשובה למה זה "להחזיק מעמד", בסרט תיעודי
שעשתה אילת ברגור, )אחותו של זיו ברגור, מ"פ בצנחנים שנהרג בהתהפכות רכבו
ליד שער הגולן(. הסרט נעשה לזכרם של ארבעה מ"פיים בצנחנים שנהרגו, נדמה לי,
במהלך שנה.
בכל אופן, אימא של נדב מילוא, אישה דתייה שבנה נהרג בתאונה בלבנון, אומרת שם
משפט שנתן לי להתקרב להבנת מה שאני מדבר עליו, היא אומרת ש"היא מסרבת לתת
למותו להעניק משמעות לחיים שחי".
ואולי יש כאן באמירה שלה משהו, שאולי תוכלו גם אתם להרגיש עם חלוף הזמן, שחייו
של שקד לא איבדו את משמעותם בגלל מותו הנורא וחסר הפשר.

העבודות של שקד נראות לי בוגרות וקשות באופן יוצא דופן.
סטיבן שפילברג ניסה אמנם לשבור את המחיצה הלא נראית בין עולם הסרטים המצוירים
לעולם המציאות, בסרטו "מי הפליל את רוג'ר ראביט", אך הוא לא העז להתקרב אל
המקום שאליו לקח שקד את הנושא.
בעוד שבסרט של שפילברג האנשים האמיתיים מתנהגים כמו קרטונס )כלומר, בוב הוסקינס
השחקן מתנהג כאילו חלים עליו הכללים של דמות מצויירת(, בעבודה של שקד המצויירים
מביאים אל תוך המציאות את תמימותם, כביכול, ולכן התנהגותם נתפסת לפתע כמאיימת
ומפחידה הרבה יותר.
טוויטי האפרוח כחול העיניים שחובר לאדולף היטלר, דמבו הפילון המעופף הממטיר
פצצות בבליץ קריג, החיבור המצמרר בין הדמויות המצויירות החוברות אל תצלומי
האלימות המתועדים, גורם לנו לחוש בבת אחת בזוועה בהתגלמותה.
בעבודתו האמיצה קורע שקד את המסכה של הנחמדות שהניחה התרבות המערבית על פניה
המכוערים והרווחיים של האלימות )לא לחינם מגלים מחקרים שוולט דיסני אהד את
הנאצים(.
איכשהו חש שקד במסווה הזה, ברגישותו הרבה ובחושי האמן המחודדים שלו. נדמה לי
שבעבודתו שקד חפר ונגע בעצב החשוף שבו ההומאניות הנרמסת עד עפר, שבה ומתעוררת
לחיים, בגלל מגעה העדין של אותנטיות שעדיין לא למדה להשלים עם הרוע והניצול.

ליבי ליבי לכם, הלוואי ויכולתי להקל במידת מה על מכאובכם.

כואב ומתוסכל מקוצר ידי.
אוהב עד דמעות,
דודו פלמה.