משפחת וינר הקרה
לפני שמונה שנים בדיוק הייתי רכזת תרבות של מזרע.
בתקופה זו ארגנתי במרץ את חג שבועות שהתקיים בשדה שליד "עמקים".
שקדי היה לפני גיוס וכולו נלהב ונמרץ כחלק מצוות הרפת ביקש להכין את עגלת הביכורים של הענף.
שקד מאד אהב את הרפת, את הצוות והעבודה וניתן היה להרגיש זאת בהתלהבות והנתינה. אין לי ספק שהיה באקט זה שילוב של קשר למקום בו עבד וגם חינוך ערכי אותו ספג בביתכם.
השדה היה מוכן לחג, אחרי כמה ימי עבודה והכנות, החמניות זקפו ראשן ואני ניגשתי מהשדה להתקלח ולהתארגן.
ואז הגיעה הבשורה המרה מדורון הרן, שהיה מנהל הרפת ואני כולי רועדת והמומה מרגישה שמשהו נורא קרה.
האנשים החלו לזרום לשדה ורובם לא יידעו על האסון הגדול שהתרחש.
נעמדתי בשדה המומה וכואבת ולא יכולתי לתפקד ולהחליט מה עושים.
לאט לאט הבשורה המרה החלה להתפשט בשדה והאווירה היתה קשה מאד מאד.
עוזי שריכז את החג ליווה בשעות אלו את קובי לבית החולים והיינו בקשר איך לקיים את החג בצורה אחרת.
מאז כל שנה בימים אלו ששדה החמניות צהוב ופורח, והחג מתקרב אני נזכרת בשקד, במשפחתכם, בכאבכם. שהכל כבר לא אותו דבר בשבילכם. שהחיים השתנו מהקצה לקצה.
אני יודעת שכולכם עושים מאמץ רב ויומיומי ולא תמיד קל בתוך קהילה להמשיך את החיים כמו שהיו.
אני רוצה לחבק אתכם בימים קשים אלו ולאחל לכם שתזכרו את שקדי עם כל המרץ וההתלהבות שלו לארגן תרבות, ולהיות תמיד פעיל ואהוב כל כך בחברה. את החכמה, הסקרנות ואת כל מה שהספיק לחוות , להריח ולאהוב.
תמשיכו לגדל את ילדיכם הנפלאים והנכד המתוק באהבה, שמחה, ונתינה ואני בטוחה שאתם ממשיכים את המסע הארוך והמאתגר שלכם.
בידידות ובהערכה אפרת