דבריה של אמא באזכרה לשקד ביום השנה השמיני למותו

אני רוצה לומר המון : עליך, אלייך, לעצמי, אליכם. מילים , זיכרונות , מחשבות. ואיך אעשה זאת? שיהיה קצר , שיהיה קליט , שיהיה אתה , שיהיה אני. שלא אחטא , שלא אכעס , שלא אצעק , שלא אזעק. שלא אפול לקלישאות . שכן וכן ועוד פעם כן אעביר את דמותך.ואתהכאב ואת הגעגועים שאינם מרפים , שלא ירפו. כי יש מכאובים שאיתם הזמן לא עשה שום חסדים.
אז בחרתי לספר לכם על תמונה אחת שמלווה אותי כבר שמונה שנים בפלאפון שלי.
תמונה משפחתית שקורנת ממנה שמחה גדולה של משפחה יפה , שבסך הכול רצתה להצטלם בטיול ולא ידעה שכמה שבועות לאחר מכן כבר לא יהיה אפשר לחזור ולצלם אותה .
תמונה שצולמה בדרום הארץעל יד גשר "עד הלום" אנדרטה לזכר חיילים מצריים.
כולנו בגרנו בשמונה שנים , ואתה "צעיר לנצח". מחייך , עטוף בכולנו, רגל אחת על מעין , רגל אחת עלי , אני מחזיקה את רגלך ולא מבינה , ובידי השנייה חובקת את אספי והוא מכורבל , אמיר מקדימה , הספיק להגיע לפני ששמענו את קליק המצלמה , צפריר הכי גבוה , ואבא מבט הכי אופטימי שיש בעולם והמון גאווה "איזו משפחה ". כולנו ממצמצים , כי השמש מול העיניים. ושום רמז לא היה באוויר.
אני מקרבת את עיניי אל פנייך רוצה לדבוק בחיוך המתוק , שכל כך הרבה אנשים זוכרים ממך. ויודעת שהיו לך גם רגעים עצובים כמו שיש לכל מתבגר , כי תמיד חיפשת משהו שיהיה הכי אמיתי לך , גם אם זה לא מה שעושים כולם , וזה קשה להחליט שונה. כמו להחליט אני לא ממשיך את שנת השרות כי זה לא מה שחשבתי ולא מה שהאמנתי ולא נראה לי אפשרי לשנות את זה , או שלא ביכולתי…או להחליט: לא להמשיך לנגן , לא כי "לא בא לי" אלא כי אני רוצה להחליט איפה אני משקיע הכי הרבה עכשיו… וזאת למרות שיהודה המורה אומר: חבל , אתה יכול …. האצבעות שלך ארוכות ודקות וזה בדיוק מתאים לסקסופון…
אתה יושב באמצע נוגע לא נוגע ומעביר אל כולם את התחושה הזו שאחר כך ידענו איך היית מנסח אותה למילים: "אל תדאגו , דברים בסוף תמיד מסתדרים" למה עטפנו אותך כך , רצינו לשמור? או שפשוט כל אחד תפס לו מקום , כי אמא רצתה תמונות מטיול הבר מצווה ואמירי פשוט צלם. למה שם? כי אבא הוא גם מורה להיסטוריה , וצפריריק ואספי הם בבגדים ארוכים כי הם עוד היו צעיריםועושים מה שאמא מבקשת , אבל כבר יחפים כמו הגדולים , ומעייני הוא הכי פחות אוהב לעשות בדיוק מה שאומרים וזה הטיול שלו. ואני האם יש משהו נוגה במבטי? או שאני סתם עייפה מהדרך?
אני לא תמיד מאמינה בכל מיני סימנים והתמונה הזו נותנת לי הרבה כוחות והיא תמיד איתי.
כי אני רואה אותך ביננו שלם ורגוע ושמח. מרוצה אחרי החלטות שקיבלת , נינוח במצב הביניים שלפני הצבא, בטוח בכולנו , מאמין שדברים דרכם להסתדר.
אמיריק מעייני צפריריק ואספי יקרים שלי : ראיתים ואתם רואים אותי ואת אבא גם ברגעי שפל אבל , אתם תמיד יודעים שהמעגל שלנו נשאר כמו המעגל בתמונה הזאת. הכוח של מה שיכול לייצר הביחד שלנו.

שקד וינר תמונה משפחתית