דברים שנשאה אורית ביום השנה

אורית משוחחת עם שקד
פרק שני

שקדי שלי,
שנה, העצב אין לו סוף, ים של געגוע.
אחד הספרים שהיו פתוחים ליד מיטתך, בין רבים נוספים בהם מבצבצת סימניה, היה
"געגועי לקיסנג'ר". קצר, לעניין, חזק. צעקה חברתית – ברור לי למה אהבת אותו.
יודע? הוא קיבל פרס על סרט.
אנסה כוחי על פי דרכו:
כך קראתי בפניכם כשבאתם לחנוך איתנו את "עין שקד", ומאז אני כותבת בראשי פרקים
רבים, רבים. והיום אחזור עליהם, אוסיף ואשנה לפי תחושותיי.
געגועים
אני מתגעגעת ללטף ראשך, שלעיתים שערך ארוך וטיפה מתולתל ולעיתים לאחר ליל
סערה עם חברים – חלק.
אני מתגעגעת לאצבעות ידיך הארוכות והדקות .
אני מתגעגעת לגופך הרזה, לבוש כמעט תמיד בחולצה אמריקאית, שרוול לבן וכתפיים
בכחול, או באדום, או בירוק.
אני מתגעגעת לחבק ולנשק אותך כפי שהסכמת תמיד.
אני מתגעגעת לאיחוריך הקבועים לארוחת הערב, ולפלאפונים המגיעים בין ביס לביס,
ותמיד שמות חיבה שאיני יודעת מי מאחוריהם.
אני מתגעגעת לחיוך הנפלא.
אני מתגעגעת למהירות המחשבה ולדיוק הניסוח .
אני מתגעגעת לעליה המהירה במדרגות כדי לפתור את בעיות המחשב.
אני מתגעגעת למתנת יום-ההולדת שמגיעה תמיד באיחור של כמה שבועות. כי תמיד
בתאריך עוד לא היה הציור מושלם לטעמך.
אני מתגעגעת לשיחות יום-השישי שלנו על מה שכתבו מאיר שליו, ב. מיכאל, עופר
שלח ויאיר לפיד.
אני מתגעגעת לשקיקה בה רצית לשמוע את דבריו של ניצן הורוביץ בתוכניתם של לונדון
וקירשנבוים.
אני מתגעגעת להומור המדהים.
ואני מתגעגעת לפעם הכמעט אחרונה שראיתי אותך, דוהר על אופניך הכסופות, אלו
מכיתה ו', שאף-פעם לא ראית צורך להחליפם, ועליהם המדבקה, לצאת מהשטחים עכשיו.
נפנפת לי לשלום. על גב חולצתך כתוב "שלום עכשיו", והיית מלא שמחה, אל יום
עבודה ברפת, שם אהבו אותך כל-כך. ואתה אהבת אותם.
הבטחות
עדיין אין לי מושג ילדי, איך נוכל בלעדיך.
אז החלטנו להבטיח. אולי כשמבטיחים מצליחים גם לקיים.
אז הבטחנו לאמירי, אנחנו נמשיך. המשכנו, לא תמיד בהצלחה רבה, אבל ניסינו כמה
שאפשר.
הבטחנו לצפרירי, נחגוג לך יום הולדת , גם עם חברים. חגגנו, קצת אחרת ועדיין
בלי חברים.
הבטחנו למעיני, אפשר בבית שלנו לראות שלוש פעמים בשבוע את "מבצע סבתא" ולצטט
את כל הבדיחות. נוספו לכך ציטוטים נוספים השייכים כל כך לכם ילדינו, מ"מלך
האריות" ומ"צבי הנינג'ה".
הבטחנו לאספי, שנסע לראות שלג. נסענו וכשהייתי עם אסף על הרכבל המפחיד הזה,
כל כך קרובה אלייך, צעקתי: שקדי,אתה לא מאמין, אני כאן בחרמון,
כי אני ואתה לא כל כך אהבנו שקר ורטוב .
ולעצמנו הבטחנו,
נחגוג את החגים, אולי קצת אחרת. חגגנו אותם בשקט בבית.
נטייל, אולי קצת אחרת. טיילנו מעט מכפי שהיינו מטיילים, כי הטיול האחרון אתך
בבר מצווה של מעיין היה כל כך מושלם, שכנראה אין לנו אומץ להעמיד מולו משהו
אחר, נמשיך לנסות.
לא נסענו בארבעה בנובמבר, לכיכר רבין, כי זה כל-כך כואב לשבת על האבן הקבועה
שלנו, ושאתה לא תבוא כל שעה לקחת איזה סנדביץ'. לא נסענו לכיכר אבל האזנו
בדמעות לנאומו של דויד גרוסמן, שעכשיו אנחנו מרגישים קרבה גדולה אליו.
נחזור לעשות קבלות שבת, אולי קצת אחרת. לא, חמוד, את זה עדיין ממש, ממש קשה
לנו לעשות. נראה…
ובפורים כמו שהבטחתי באתי לכאן וצעקתי אל השמיים שפורים 2005 היה הגדול מכולם.

כוחות
מאיין ניקח אותם?
אמירי ימשיך וישמע אותך קורא לו "אמירוס".
מעיני ישמע אותך קורא לו יעמן.
צפריריק ישמע אותך קורא לו "רוח סערה".
אספי ישמע אותך קורא לו "אספניק".
והם תמיד ידעו שבכינוי הזה מקופלים אהבה וכוח .
אמירי לקח ממך כוח והציג תערוכה מרהיבה של צילום.
מעייני ישיר הערב.
צפריריק כבר הודיע שהוא רוצה לנגן על תופים.
ואספי אמר: אני על סקסופון כמו שקד.
ואנחנו ,
אבא ששמע אותך קורא לו "כבוד הרב". קיבל בירושלים את ההסמכה.
ואני – זכרתי בוקר בוקר את אחת השיחות האחרונות שלנו, ובהן בדייקנות רבה, ניתחת
את המצב, על רקע הקשיים, ואמרת לי, "אמא, בעולם הקפיטליסטי, לא מעריכים את
הדברים הנכונים, ואת עושה את הדברים החשובים והנכונים בחיים."
ובכוח המילים האלו עמדתי בכיתה והמשכתי את הדרך החינוכית בה אני מאמינה.

תובנות
הבנתי מהו אותו שבריר שנייה של נקישה בדלת, המעביר אותך באחת ממה שהיה אל…
הבנתי שבליל שבועות לא יתקיים במשפחתנו תיקון, לעולם.
הבנתי אותו משפט מדוייק משירו של אהוד מנור: "אך למה לא מלאו עשרים לנער?".
הבנתי שגם מעצמה )משפחתית( יכולה לחטוף אגרוף בפרצוף.
הבנתי מה הוא שברון לב.
הבנתי שיש רגעים בהם מנשקים אבן או תמונה.
הבנתי שיש מתנות שניתנות לזמן קצוב.
הבנתי שאנשים הנוגעים במילה או במגע בכאבנו, לא יכולים לקחת אותו מאתנו,
אבל יכולים ללטף אותו טיפה וקצת קצת להקל בו.
הבנתי שאיש, אבל איש בעולם הזה לא יוכל לקחת אותך מתוך ליבי.

במה זכית?
זכית לאהבה אין סופית של אמא ואבא.
זכית לאהבה וקרבת נפש לאח בוגר.
זכית לאחים צעירים שאהבו והעריצו אותך.
זכית לסבים וסבתות מלטפים ללא גבול.
זכית לדודים ובני דודים שאתה מצליח ליצור עם כל אחד מהם שיחה.
זכית להמון, המון, חברים.
זכית למורים שהעריכו את יכולותיך ולא פחות את אישיותך.
זכית להנהיג.
זכית שתהייה לך מדריכה מהתנועה.
זכית ליצור בכל תחום אפשרי.
זכית לחדר לבד שיהיה מתאים בדיוק לדברים החשובים לך.
זכית לקרוא המון, המון ספרים.
זכית לראות המון, המון קולנוע.
זכית לשמוע המון, המון מוזיקה.
זכית לדעת שהתקבלת למקום מיוחד בצבא והם לא זכו בך.
וזכית שכל מה שנאמר ועוד יאמר כאן היום, נאמר באזנייך.

בקשות
כל אחד מכם, יילך עוד מעט לדרכו, וכך וודאי גם היה רוצה שקדי.
ודאי נפגש שוב בימי זיכרון. ואתם אנשים צעירים תמשיכו לרוץ בדרככם.
אנא מכם, ניצרו כל אחד בליבו את הזיכרון האישי שיש לו משקד,
וספרו עליו כי הוא כל-כך ראוי לכך.
וכך מצאתי כתוב באחד הספרים שקראתי :
"אנחנו קיימים כל עוד מישהו זוכר אותנו".