השבועות שלי- כתבה אורית וינר

2.6.2016
עשר שנים של געגועים עזים לשקדי שלנו.
השבועות שלי .
השבועות שלי הן השבועות העוברים מאותו הרגע ואלו שימשיכו ללוות את חיי ואת חיי משפחתנו.
שבועות בהן אמיר פנה אלינו בזעקה: "אל תעזבו אותנו אני צריך אתכם" בהם צפריר קרא לאסף : "אבא ואמא בוכים , בו נלך אליהם מהר ונחבק אותם" אל הערותיו השקטות של מעייני : זה לא שיר מתאים… הקטע הזה בסרט ארוך מידי וחסרים בו חלקים אחרים".
אל שבועות בהם מתקיימת הנדנדה, בהם אני קורסת אל התהום …וקובי אוחז בי ומושך למעלה , אל שבועות בהן קובי לא יכול יותר לכאב ומתכנס לתוכו ואני מושיטה לו יד ומזכירה : "שקדי היה רוצה אותנו מחייכים , איתנים , ממשיכים".
שבועות בהן אנחנו מחפשים נואשות: חמלה ואהבה וחיבוק , עד שמבינים … את כל אלו נמצא בתוכנו , בילדנו . והלב פותח חדר נוסף לזיכרונות ולגעגועים.
בשבועות האלו שהם ארוכים , ארוכים וכנראה ילוו אותנו תמיד. שבהם מתקיימים חיים, שבהם אין כבר שליטה על המחשבות הבאות אלינו…מתקיימים חיים של עבודה ונתינה , חיים של משפחה בה כל אחד מילדנו צומח ובוגר ואנחנו אתו , צוחקים , אוהבים , מנסים לפעמים לכוון , מחזקים, מעלים דעות , מתווכחים .
משפוחה!!! או כמו שקראנו לקבוצה שלנו "הוינרים", שמחים בהחלטות האישיות , ודרכנו מוארת בהמון אורות שגדלים עם בו הנכדים.
שבועות בהם אנחנו מקבלים "דרישות שלום" ממך שקדי: הפריחה המקסימה של העץ שלנו בטו – בשבט , משהו שקורא לאחד מילדנו בשמך , סתם כי הוא דומה לך, בגד שאחד הילדים לובש , שיר שאהבת שמושמע ברדיו. אבא הציע שנקרא להם דרישות שלום, כיוון שכך נהייה פחות עצובים באותם רגעים.
שבועות בהם הרגשות שוטפים ובלתי אפשריים , הם ימי הזיכרון , כאן בארץ שלא חדלה לבכות על צעיריה… השירים והסיפורים קשים עלינו. בכל אמא ואבא שמדברים, אנחנו מוצאים את עצמנו , בכל סיפור על בחור צעיר שרק התחיל לפרוח וכבר נעלם אנחנו רואים אותך.
שבועות עמוסים בחגים , בהם גם עכשיו אחרי עשר שנים , אני מרגישה שמשהו חסר , כאשר אני סופרת …
שבועות של המון שאלות שנשארו ללא תשובות… מה היית עושה ? אחרי הצבא ? מה היית לומד ? לאן היית מטייל ? את מי היית אוהב? האם היית נותן לנו להציע? איך היו יחסייך עם אמיר מעין צפריר ואסף? איך היית פותח את ליבך בפני זוהר ונוגה? מה היו עושים לליבך גור וניבי? האם היית כבר מקים משפחה? האם היית שורד את ההתנהלות הערכית הארץ שלנו? או שהיית אומר , זה לא בשבילי?
שבועות בהן אנחנו מרשים לעצמנו לומר : לא זה לא פייר, זה לא פייר , זה לא פייר!
והשבוע הזה בו נזכרתי שסבא שמשון בן ה96 שנפטר השבוע בדיוק, אמר לי תמיד: " אוריתי , אף פעם בחיים שלי לא בכיתי … בכל חיי .. חוץ מאשר כאשר אני חושב על שקדי.. "
והיום הזה בבוקר שבת כשניבי וגור אצלנו בבית וגור מוציא את כל אלבומי המשפחה, ופעם ראשונה אחרי עשר שנים אני מעיזה להסתכל באלבומי הילדות שלך . בהם חיוך ענק של ילד מאושר.
אמא