טל דרבקין – דברי חבר לזכרו של שקד

שקדי,
אני לא אשכח אף פעם את הרגע, הרגע הנורא, הרגע בו פלג התקשר אלי ואמר לי:
דרבקין, זה נגמר, שקדי נהרג.
ואני כלא מאמין, מתקשה לעכל את הדבר וגם הדמעות שיורדות ללא הרף במורד הפנים,
לא מצליחות לשטוף את הצער, והאובדן והעצבות שהצטברו בתוכי.
גם היום, שנה אחרי, אני מוצא את עצמי לא פעם באיזה מארב בצבא, או אפילו סתם
במיטה, שפנייך עולות בראשי, ואני עדיין לא מצליח להבין איך ולמה נגדעו חיים
כה שמחים, יפים ומלאי חלומות.
בכל פעם שאני עובר ליד מקום התאונה, הידיים רועדות ואני אוחז את ההגה בעוצמה,
כי צמרמורת עוברת בכל הגוף.
אף אחד מהחבר'ה בטח לא יכול לשכוח, איך במו ידיך הרמת דברים במוסד, ואיך בפורים
שלטת ביד רמה, כי כולם ידעו שעלייך אפשר לסמוך. אתה תמיד עשית את העבודה על
הצד הטוב ביותר ולא היית צריך איזה מילה טובה או טפיחה על השכם, הכול היה
מרצון טוב.
אני לא אשכח אף פעם, כשארגנו את פורים ביחד, ואני כל הזמן נלחצתי, ואמרתי
שלא נספיק ושזה לא ילך, ואתה עם החיוך האופייני אמרת לי, דרבקין אל תדאג דברים
נוטים להסתדר, וכמובן שכרגיל, כשאתה היית בסביבה הם באמת הסתדרו.
שקדי, כל אחד מהחבר'ה הולך בכיוון אחר בחיים שלו, כי אומרים שאין ברירה וחייבים
להמשיך הלאה, אבל אני יודע שאתה שם למעלה מסתכל עלינו בזמן שאתה שומע דיסק
של פינק פלויד, או שיצאת לאיזה טיול, מסתכל ויודע, כמה אתה תמיד תהייה אחד
מהחבר'ה, אחד משלנו, ולא משנה לאן יובילו אותנו מכשולי החיים. כי אתה בתוך
הלב ואנחנו כה מתגעגעים ורק מחכים לרגע שתגיע עם האופניים המזרעיות המפורקות,
שקית מהמפגש וחולצה של המסע לפולין, ורק תגיד שבכל בסדר, שאתה שוב איתנו.
אוהבים אותך, מתגעגעים אלייך ואף פעם לא נשכח.