יום השנה הראשון לשקד וינר

טקס אזכרה בבית העלמין,
שבועות תשס"ז,2.6.07

מתווה הטקס:
1. מנחה – אלון ברנר – פתיחה.
2. אמיר – "פרילוג – דבר המערכת", דברים שכתב שקד בעיתון המוסד "פרי העמק".
3.עירית פורת ודני דה-יונג – שירה : שיר מאת אסתר שמיר "שלא תדעו עוד צער"
4.טל דרבקין – דברי חבר לזכרו של שקד.
5. רועי עקביה – המורה של שקד.
6. קובי ואורית – דברי ההורים.
7.אמיר – הקדמה והשמעה מדיסק, של השיר "ברחובות שלנו".
8. מנחה – אלון ברנר – סיום.

1. מנחה- אלון ברנר- פתיחה
שקד וינר
בנם של אורית וקובי
אח לאמיר, מעין, צפריר, ואסף
נכד ליוסיק ולצביה, שמשון ונעמי.
נולד במזרע בפסח תשמ"ז,17.4.1987
נספה בשבועות תשס"ו, 2.6.2006.
שקד בלבלובו נגדע מאדמת ליבנו.
שנה ראשונה בלעדיך חלפה.

2. אמיר- "פרילוג – דבר המערכת",
דברים שכתב שקד בעיתון המוסד "פרי העמק".

פרילוג- דבר המערכת
הסיפור מתחיל בלילה אפל ואיש רשע זומם מזימות אפלות… טוב לא באמת. אבל הסיפור
באמת מתחיל בלילה, פחות או יותר אפל. יצאנו, קבוצת י"בניקים קטנה, לסיור נוסטלגי
בחורבות הפנימייה. נכנסו דרך החלון לאחד המבנים, שאם זכרוני אינו מטעה אותי
היה שייך בזמנו לשכבת י"א. כמובן שהאור לא דלק, אז הוצאנו פלאפונים שישמשו
כפנסים והתחלנו לסייר. ה"סלון" – החדר המרכזי במבנה, כמובן שריק, כך גם פינת
האוכל הצמודה אליו. המים לא זורמים בברז כבר שנים. משם המשכנו במסדרונות הנמתחים
בשני כיוונים מנוגדים. בכל מסדרון כניסה למקלחת גדולה בה ניתן עדיין לראות
את המדפים והקולבים. בהמשך הדלתות לחדרים בהם אפילו מיטות כבר אין, רק ארונות
מאובקים ושוממים. על דלת אחד החדרים עדיין דבוקים סטיקרים רבים, מהזמנים שעוד
למישהו כנראה היה אכפת מפוליטיקה. בחדר אחר אנחנו מוצאים באחת המגירות עשרות
דפים ומחברות העוסקים בתנועה )השמו"צ כמובן( ובהדרכות – מעין חלון לחיים
שהתנהלו באותו מקום. את הסיור סיימנו בישיבה בחצר האחורית, כמו שהיו יושבים
שם פעם בערבים – יושבים ומדברים. ודיברנו על מה היה פעם, ואיך היה, וכמה
טוב היה ובעיקר כמה חבל שכבר אין. אם נכנס לרגע לקצת התפלספות – דברנו על
הרעיון של החיים המשותפים שהיו בפנימייה, האווירה, האנשים והפעילויות – החלום
ושיברו.
אבל, בניגוד לפעמים קודמות בהם העלנו זכרונות מימי הפנימייה העליזים, הפעם
הועלתה גם הצעה על-ידי אחד המשתתפים לנסות לשנות משהו. לא להקים מחדש את הפנימייה,
לא להפוך עולמות, אבל לנסות, להתחיל מקטן – ממשהו שאנחנו יכולים לעשות. חשבנו
על עיתון – גירסה מחודשת ל"פרי העמק" )העיתון הוותיק של הפנימיה שנתן פרפור
גסיסה אחרון אי שם בפורים 2003 ומאז הוכרז כמת( שיקום לתחייה. אתם יודעים
כמו עם עראפת, גם כשחשבת שכבר נפטרת ממנו, הוא לא באמת מת. התחלנו לעניין
אנשים בשכבת י"ב, לכתוב ולערוך והתוצאה עכשיו לפניכם.

3.עירית פורת ודני דה-יונג ישירו- )שירה( :
שיר מאת אסתר שמיר "שלא תדעו עוד צער"

איך לנחם אותך ארץ אהובה
איך לנחם אם בתוך כאבה
מה אומרים למי שאור חייו נגמר
מה אומרים למי שעולמו נשבר

איך לנחם גם כשאין בי נחמה
רוצה לומר מילה טובה, לא יודעת מה
איך להרגיע את מה שלא ניתן
כשהדמעות זולגות מי יעצור אותן

אולי מחר תופיע קשת בענן
ותשרה חיוך קטן על לחי
אולי מחר יופיע לנו נס קטן
בשמים סוערים מבכי
נתחבק עד שייפתח השער
באהבה גדולה מכולם
הלוואי שלא תדעו עוד צער
שלא תדעו עוד צער לעולם.

איך לאהוב אותך ארץ אהובה
איך לא לאבד את החיוך והתקווה
איך לנחם כאב כל כך גדול
כשנדמה שכבר אמרנו את הכול

אולי מחר תופיע קשת בענן…

4.טל דרבקין- דברי חבר לזכרו של שקד

שקדי,
אני לא אשכח אף פעם את הרגע, הרגע הנורא, הרגע בו פלג התקשר אלי ואמר לי:
דרבקין, זה נגמר, שקדי נהרג.
ואני כלא מאמין, מתקשה לעכל את הדבר וגם הדמעות שיורדות ללא הרף במורד הפנים,
לא מצליחות לשטוף את הצער, והאובדן והעצבות שהצטברו בתוכי.
גם היום, שנה אחרי, אני מוצא את עצמי לא פעם באיזה מארב בצבא, או אפילו סתם
במיטה, שפנייך עולות בראשי, ואני עדיין לא מצליח להבין איך ולמה נגדעו חיים
כה שמחים, יפים ומלאי חלומות.
בכל פעם שאני עובר ליד מקום התאונה, הידיים רועדות ואני אוחז את ההגה בעוצמה,
כי צמרמורת עוברת בכל הגוף.
אף אחד מהחבר'ה בטח לא יכול לשכוח, איך במו ידיך הרמת דברים במוסד, ואיך בפורים
שלטת ביד רמה, כי כולם ידעו שעלייך אפשר לסמוך. אתה תמיד עשית את העבודה על
הצד הטוב ביותר ולא היית צריך איזה מילה טובה או טפיחה על השכם, הכול היה
מרצון טוב.
אני לא אשכח אף פעם, כשארגנו את פורים ביחד, ואני כל הזמן נלחצתי, ואמרתי
שלא נספיק ושזה לא ילך, ואתה עם החיוך האופייני אמרת לי, דרבקין אל תדאג דברים
נוטים להסתדר, וכמובן שכרגיל, כשאתה היית בסביבה הם באמת הסתדרו.
שקדי, כל אחד מהחבר'ה הולך בכיוון אחר בחיים שלו, כי אומרים שאין ברירה וחייבים
להמשיך הלאה, אבל אני יודע שאתה שם למעלה מסתכל עלינו בזמן שאתה שומע דיסק
של פינק פלויד, או שיצאת לאיזה טיול, מסתכל ויודע, כמה אתה תמיד תהייה אחד
מהחבר'ה, אחד משלנו, ולא משנה לאן יובילו אותנו מכשולי החיים. כי אתה בתוך
הלב ואנחנו כה מתגעגעים ורק מחכים לרגע שתגיע עם האופניים המזרעיות המפורקות,
שקית מהמפגש וחולצה של המסע לפולין, ורק תגיד שבכל בסדר, שאתה שוב איתנו.
אוהבים אותך, מתגעגעים אלייך ואף פעם לא נשכח.