יום השנה השישי למות שקד, שבועות תשע"ב

דברים שכתב בועז ארבל, החבר הטוב של שקד ז"ל

לילה.
אני רואה אותו מחייך אליי.
תווי פניו ברורים כל כך בתמונה שמונחת על השולחן הקטן שלצד המיטה.
זיפי הזקן הרכים והעיניים הכהות.
"שש שנים ולא השתנית בכלל", אני אומר לעצמי.
אני קם, הולך למראה ומסתכל.
שש שנים.
 
פעם אחת, לפני שנתיים או שלוש – הוא בא לבקר אותי, כרגיל.
זה היה יום שישי בצהריים.
נכנסתי הביתה, הנחתי את התיק על הרצפה, את הנשק בארון והתמתחתי.
נכנסתי לסלון והורדתי את החולצה.
 
הוא ישב על הספה, בשקט.
 
הורדתי את הסיכות מהחזה ואת הדרגות מהכתפיים. פעם אחת כבר גיליתי שכביסת החיילים של הקיבוץ לא מיטיבה איתן.
אני מסתובב אחורה, מסתכל דרך החריץ הקצר בדלת ומזהה אותו בבירור. השיער, ומתחתיו החולצה האדומה והגוף הרזה.
רק תווי פניו מטושטשים מעט.
מוזר, אני חושב לעצמי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. תמיד תווי הפנים היו ברורים כל כך.
 
"ילדיק, הבאתי לך בורקסים.. ואל תדאג, הבאתי הרבה! וגם רוטב כמו שאתה אוהב".
 
אנחה אחת של רווחה, שניים וחצי צעדים מהסלון למטבחון הקטן, שהוא בעצם גם המסדרון לשירותים.
"רק הרציונאל הקיבוצי המעוות יכול לייצר כזה חיבור מטאפורי בין כל שלבי המטאבוליזם האנושי" – אני ממלמל לעצמי..
"אל תגיד רציונאל, תגיד היגיון.. לא בשביל זה יבשו לנו פה את הביצות" – אני שומע אותו ממלמל בחזרה.
 
אני מחייך לעצמי ומסתכל על השיש הקטן.
שני מגשים חד פעמיים וכלי אחד מפלסטיק בשביל הרוטב.
אני פותח את המכסה וסופר..
 
"אין כמוך!", אני אומר (ספק לעצמי, ספק כדי שיוכל לשמוע) ושופך הכל לצלחת לבנה אחת.
 
אני מרים את הראש למדף שמעל לכיור ונותן חצי סיבוב לכפתור העגול.
הרדיו הישן מתחיל לנגן שירים של יום שישי בצהריים.
לחיצה אחת על הקומקום, שתי כוסות, קרטון חלב אחד.
 
"יש לך מזל, היום זה התאריך האחרון לשימוש" אני זורק מעבר לכתף.
 
"נו, איך היה השבוע?" הוא עונה במנעד קל של גיחוך.
עם כוס אחת בכל יד אני מדשדש חזרה לסלון. פשוט מדהים איך כל פעם מחדש אני ממלא את הכוסות יותר מדי.
בועט בדלת הפנימית שאין באמת סיבה אמיתית שתהיה שם, נכנס ומתיישב.
אני מסתכל עליו. תווי פניו דהויים, אבל אני מזהה אותו בבירור.
אני מחייך חיוך רחב ועונה:
"אל תשאל"..
 
חושך ראשון של ערב שבת והמירס שלי מצלצל.
אני מתגלגל בכבדות לקצה המיטה – אמא מתקשרת.
זאת אומרת שאני מאחר לקבלת שבת.
אני פוקח את העיניים בקושי, מחייך ואומר לעצמי.
ממחר אתה שם תמונה ליד המיטה.