מכתב מ-מימי מורה בבית ספר אופקים

אורית, קובי משפחה יקרה!

לפני ימים אחדים קיבלתי למייל את ההזמנה מצדך לבקר באתר שהקמתם לזכרו של שקד. מעט מילים וכל הרבה ענווה. לא להעמיס, לא להכביד, לא להיות לטורח….
היה משהו מאוד נוגע בפשטות הזאת….ונכנסתי….
כמו ב"עליסה בארץ הפלאות" ההזמנה שלך שאבה אותי אל העולם שלך, שלכם, של שקד…
קראתי כל מכתב, כל הספד, כל שיר או מדרש…
ראיתי תמונות של הביחד ושל הלבד…
ומה שחשבתי שיהיה להרף עין, הפך לשעה ארוכה ארוכה…

אורית וקובי!
הרגשתי דרך המילים איך אובדנו של שקד אורג את שמיכת הגעגוע בכם, געגוע שחורט מדי יום כתובות קעקע בנפשכם.
הרגשתי דרך הגעגוע שלכם את תחושת ההחמצה לילד שהיה מלא בהבטחה…
הרגשתי איך גלי הגעגוע צוברים כוח ומתנפצים אל חופי המחשבות, השאלות, הרגשות…
אבל לצד זה גם חשתי איך הגעגועים שלכם אל שקד משיבים אליכם קטעי זיכרונות ומראות, מעלים באפכם ריחות ומשיבים לאוזניכם צלילים. וחשבתי, עד כמה הגעגוע, הצביטה שפורטת על מיתרי הלב, הכמיהה האין סופית.. הופכים אותנו למן מערכת סנסורית רגישה ועדינה כדי להמשיך ולהרגיש את מי שאבד, את שקד, את היותו.

אורית וקובי יקרים
אני יודעת שהגעגוע מהלך חופשי כבר 8 שנים בגן החבוי בין חדרי הלב שלכם. הוא מכיר את שערי הכניסה והיציאה, את פינות הרוגע והאפלה. הוא שם יום אחרי יום, כל השנה…

אני מודה לכם שהזמנתם אותי להיכנס בשעריו.
הרגשתי אתכם, יקרים, ודרככם את שקד… ואהבתי!

אני שולחת לכם מכאן חיבוק ענק ועוד שיר אחד קטן שאהבתי במיוחד.
שלכם
מימי
מימי מורה בבית ספר אופקים בהם מלמדת אורית אמא של שקד הייתה מחנכת של צפריר בסוף כתה ג', עם היוודע האסון.