תגובות של חברים לרגל יום השנה השמיני

לא יאומן שעברו כבר שמונה שנים! אני זוכר כמו אתמול שישבנו ביחד אני ושקדי לכתוב את פורים או מסיבת סיום י"ב…
ואת השיחות המרתקות שלנו על הפוליטיקה הישראלית שמה שהיה מיוחד בהן שאף פעם לא הסכמנו אבל תמיד הקשבנו…
שקדי מלווה אותי תמיד וימשיך ללוות אותי וכמו שהקראתי באחת מהאזכרות "כל עוד מישהו זוכר אותנו אנחנו עדיין בחיים"
דש חם להורים תמשיכו להיות חזקים.
טל דרבקין חבר של שקד

היי אמיר,
לבקשתך מנסה לכתוב קצת על שקד מהעיניים שלי. הכרתי את שקד לתקופה קצרה, אבל אינטנסיבית, בשנה שהייתי מק"קית בעמקים תבור, וגרנו במזרע.
פגשתי את שקד לראשונה מתישהו בסוף י"ב וכבר אז היה קליק – שנינו עשינו 5 יחידות באמנות ובפיזיקה, ובהמשך לכך גילינו שיש לנו תחומי עניין דומים והרבה נושאים לשיחה.
בזמן השהות שלנו במזרע שקד עזר לנו מאוד בכל העבודה בקן, ההתנהלות מול הקיבוץ ובצד הטכני – לקחת אוטו, להקפיץ אותנו, להביא לנו אוכל.
ברמה הקבוצתית אני יודעת שכל המקק"ים מצאו אצלו אוזן קשבת והוא היה באיזשהו מובן המפלט שלנו מהקשרים הלא פשוטים שהיו לנו בינינו לבין עצמנו. נראה לי שהוא ידע את זה, ותמרן מאוד יפה כך שנשאר בקשרים מעולים על כולנו.
כשהוא עבד בחדר האוכל ידעתי למשל, שלא משנה כמה היה יום קשה, נוכל להיפגש, והוא יחייך אליי, ונצחק. וגם היה מעורר השראה לראות אותו אוכל – כי הוא היה מאוד משקיע בביס המושלם, בסלט, זה היה נחמד. ממש בתחילת השנה שנינו נתקלנו בשאלות לא פשוטות לגבי הבחירה בי"ג בשמו"צ, הפער בין הציפיות למה שגילינו בשטח והתלבטות רצינית אם להמשיך.
עשינו הרבה מאוד שיחות בחדר שלו, בטלפון, בסוף הוא החליט לעזוב ואני נשארתי- הרבה גם מתוך הידיעה שהוא יהיה במזרע ונוכל להישאר בקשר. ובאמת כך היה – שקד היה עבורי משענת ותמיכה רגשית מאוד משמעותית בחודשים הבאים- בשיחות, הודעות, חיבוק כשקשה… הוא לימד אותי משהו מאוד חשוב – וזו היכולת לנהל קשר אמיתי ואותנטי.
כלומר- בלי לשחק משחקים, בלי להגיד משהו ולהתכוון למשהו אחר, בלי להתבייש להיות כבדה מדי ו"חופרת".
משהו בו איפשר הבעת רגש מאוד כנה וזה היה לי מאוד חדש ביחס לתרבות והשיח שממנו באתי. והיכולת הזו להביע רגש בלי להתבייש הולכת איתי מאז בחיים האישיים והמקצועיים שלי.

הייתה לי פעם שיחה איתו על העניין הזה – כמה מילים יש לנו כדי לבטא רגש מסוים בצורה מדויקת, ומה זה נותן. מעניין מה היה חושב אם היה יודע שבסוף יצאתי פסיכולוגית…
אני חושבת כמה זמן עבר, שמונה שנים- איפה אני היום ואיפה הייתי אז. הספקתי להתגייס, להשתחרר, לעבוד, לטייל, לעשות שני תארים, להתחתן… אני מרגישה אדם אחר לגמרי, אבל הוא נשאר חלק מאוד משמעותי מתהליך ההתבגרות שלי.
עכשיו כשאני כותבת אני רואה כמה בגרות הייתה בו כבר אז בגיל 19. זהות מגובשת, עמוקה, מורכבת שמשכה אליה כל מי שפגש אותו. באמת משהו מאוד מיוחד.
טל צור מהל ממשמר העמק