הרבה שנים לא עברתי ליד שורת הבתים הישנה ,
זו שצמודה לשביל שיורד מחדר האכול לשכונה הדרומית.
לא מזמן, כשעברתי שם, פתאום הבנתי את זה. ככה במכה אחת.
פעם ראשונה הכתה בי ההכרה שחלפו להן עשר שנים.
באחוזים אגב זה נשמע אפילו יותר מבהיל… עשר שנים שלמות!
עשר שנים מאז השיחה האחרונה שלנו.
עשר שנים מאז ששרנו בקולות מלותיהם של מאיר,
או ברי, או שלום. סתם ככה בשעות הערב,
קצת אחרי הסייסטה הקיבוצית האופיינית כל כך.
עשר שנים מהטיולון האחרון לתל פאר, לפרדס או להרי נצרת.
מאז הפעם האחרונה ששלחת sms, המפרט לי לפרטי פרטים את תפריט צהרי שישי של בריקמן,
רק כדי שתדע מה לקחת לי, כי שוב חזרתי מאוחר מהצבא.
מאז שניהלנו איזה ויכוח "גיאו-פוליטי" עם נגיעות של "מיקרו-כלכליסטי" או "ערכי-מוסרולוגי"
כי מי הרי יודע יותר טוב על העולם, על מה שקורה בו ועל מה שצריך לקרות- מכמה יחפנים, מגודלי שיער , בני 19.
עשר שנים מהפעם האחרונה שאכלנו חומוס עם בשר אצל עפיף
( ולא אצל עימאד כמובן,רחמנא לצלן)
מאז הפעם האחרונה ששתינו קפה-
ממש כאן במרפסת שלי ושל גלעד, או שלך ושל פרי , מעבר לרשתות הצל הישנות שבפינה.
עשר שנים.
ואני עדיין זוכר הכל במדוייק לפרטי פרטים, כאילו זה היה אתמול.
גם את היום "ההוא" אני זוכר כאילו היה אתמול.
את התמונות , את הקולות.
את המילים,
וגם את שהמילים לא תוכלנה לתאר אף פעם.
גם הזמן שואלי מצליח להקהות את הכאב על אובדן "היש"
רק מחדד את הכאב על האובדן של מה ש"אינו”.
כי הרי ילד שלעולם לא יהיה בן 20 , לעולם לא יהיה בן 30
ברגעים המשמעותיים והחשובים באמת בחיים,
אני מסתכל מסביב ומרגיש צביטה:
מה היית אומר לי עכשיו.
מה היית עושה.
מה היית חושב מייעץ או מתייעץ.
החור שהשארת הוא חסר תקנה ואין שום חומר בעולם שידע למלא אותו.
אבל אתה איתנו
ברגעים החשובים, הגדולים,
וגם בקפה הראשון של שישי בבוקר,
או במילים של מאיר וברי ושלום.
בוויכוחים ה"גיאו כלכליסטים" וה"מיקרו פוליטיים",
ברגעים האלה אתה מנפח את החזה ומרגיש שהצלחת.
גם ברגעים שאתה מרגיש שעוד רגע אחד אתה עומד להתפרק.
אתה איתנו, לא עוזב, לא נעלם , לא נשכח .
כשהדרכים מצטלבות תחת העץ הצהוב,
אתה תמיד שם.
מכווין ,משגיח ,מלווה,דואג ודוחף.
שקוד-
אנחנו זוכרים וכואבים,
אבל יותר מהכל-
אוהבים ומתגעגעים בלי סוף
עכשיו ותמיד.
החברים.
* הקריא עידו מל חברו של שקד בערב 10 שנים של געגועים לשקד.